הרקע והמחלוקת
1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה במזיד ברכב, תקיפה הגורמת חבלה, ונהיגה פוחזת של רכב כלהלן:
ביום 9.3.09 בסמוך לשעה 15:00 חיכתה עליזה בן נבטי ביחד עם בנה הקטין בן 4, ברכבה מסוג פיז'ו 307 לחניה שתתפנה ברח' השקמה. הנאשם עצר ברכבו מסוג ג'יפ טויוטה לנדקרוזר מאחורי רכבה של המתלוננת והחל לצפור במטרה לאלצה לפנות את נתיב הדרך. המתלוננת סימנה בידיים כי היא מחכה לחניה, אך בתגובה החל הנאשם להתקדם ברכבו לכיוון רכבה של המתלוננת במכוון,
ועשה זאת 3 פעמים כשבפעם השלישית
הכה באמצעות רכבו ברכבה של המתלוננת.
כתוצאה ממכה זו נפגעה המתלוננת, נשארה לשבת ברכבה, והנאשם ירד מרכבו ניגש אל רכב המתלוננת פתח את דלת הרכב וצעק עליה. כשהודיעה המתלוננת כי הזמינה משטרה, טרק את דלת רכבה בחוזקה ועזב את המקום.
כתוצאה מהאירוע נגרמו למתלוננת רגישות בצווארה ובגבה והיא נזקקה לטיפול רפואי. כמו כן נפגעה הדלת האחורית של רכבה.
במעשיו נהג הנאשם בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה לסכן חיי אדם, תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין וגרם לחבלה וכן גרם לנזק במזיד לרכב.
2. בישיבה מיום 18.3.12 הודיעה המאשימה על תיקון כתב האישום בכך שעבירת התקיפה הגורמת חבלה של ממש תתוקן לעבירת תקיפה סתם, והנאשם הודה בעובדות כתב האישום, למעט סעיף 7 לעובדות, המייחס לו כי
נהג בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה לסכן חיי אדם, תקף את המתלוננת שלא כדין וגרם לחבלה ולנזק במזיד לרכב. בא כוחו ביקש כי בנוסף לעבירת התקיפה, יסתפק ביהמ"ש בהרשעת הנאשם בעבירה של
היזק במזיד במקום חבלה במזיד לרכב, מאחר שהמאשימה לא הסכימה להיענות למבוקשו האחרון.
3. המחלוקת מתמקדת לפיכך בבקשת ההגנה להרשיע את הנאשם בעבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין, במקום בעבירה של חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413 ה' לחוק העונשין, לאחר שהנאשם הודה בחלק מעובדות כתב האישום, דהינו כי חיבל ברכב בו היתה המתלוננת 3 פעמים ותקף אותה ולבקשתה להימנע מהרשעת הנאשם בעבירה של נהיגה פוחזת של רכב לפי סעיף 338(1) לחוק, משום שלטעמה הוא לא עבר עבירה נפרדת כזו, וזו עבירה נבלעת.
טיעוני הנאשם
4. בטיעוניו בבית המשפט, ולאחר מכן בהשלמתם בכתב, טוען הסניגור כי העבירה של חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413 ה' לחוק העונשין, נועדה להחמיר בעבריינות ובעבירות הקשורות ברכב, בשל נפיצות תופעת גניבת הרכבים והגידול בהיקפן. לכן ייחד המחוקק בחוק העונשין עבירה ספציפית זו כחלק מההתמודדות החברתית למיגור עבירות גניבת הרכבים או פירוקם וזיופם לצורך מכירת חלקיהם, אך אין הדבר דומה כשמדובר בסוג אחר של חבלה ברכב כבענייננו, שלא במסגרת עבירות גניבת הרכבים לטענתו. השימוש בעבירה של חבלה במזיד ברכב אינו ראוי בנסיבות המקרה, משום שאינו הולם את סוג הפשיעה המיוחס לנאשם, שהוא נפרד ושונה מעבירות אלה, להם נועד סעיף 413ה' והסניגור מפנה בעניין זה לפסק דינו של כב' השופט אברהם היימן ב
ת"פ 1989/06 (ראשל"צ) מ"י נ' ספדה יעקב, שם שבר הנאשם את מראת רכבה של גרושתו, על רקע סכסוך גירושים והסדרי ראייה, בכך שהכה במראה בידו, ואח"כ ניסה להוציא את בנם הקטין בכח מתוך הרכב כשמשך אותו, ואף סטר למתלוננת ואיים עליה כי יפגע בה. בית המשפט התייחס גם שם לטענה שהועלתה כאן, וציין בעמ' 5 פסקה אחרונה ואילך, כי עבירה לפי סעיף 413 ה' לחוק נולדה על רקע רצון המחוקק להלחם בתופעת גניבות הרכב והעבירות הנלוות לה, לרבות גניבה מרכב, חבלה במזיד ברכב, זיוף רכב, שינוי זהות של רכב ומסחר בחלקי רכב גנובים, שהמחוקק קבע בצידה 5 שנות מאסר, לעומת עבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 שבצידה 3 שנות מאסר והיא מסוג עוון. בית המשפט בחן את מעשי הנאשם שם עפ"י עדות המתלוננת ועפ"י תכלית החקיקה של שני הסעיפים דנן, ומצא לראוי להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 452 ולא 413 ה' לחוק העונשין, שהיא המתאימה למעשיו בשבירת מראת הרכב.
כן הפנה הסניגור לכתב האישום
בת"פ 18634-08-11 בימ"ש שלום בפתח תקווה, שם ביכרה המאשימה להעמיד לדין את הנאשם בסעיף הקל - היזק בזדון, מאותם נימוקים (כתב האישום צורף), כשבעקבות סכסוך על מקום חניה, עלה הנאשם על רכבו המתלונן וגרם לו לנזקי פח.
עוד הפנה הסניגור לדברי ההסבר בהצעת החוק התומכים בטענתו, ביחס לסעיף 413 ה' ולהנחיית פרקליט המדינה מס' 2.10 לפיה בעבירות רכב שנסיבותיהן אינן חמורות וקיימת הוראת חוק חלופית, יש להאשים בסעיף החוק הקל.
5. באשר לעבירה לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין, בה מיוחס לנאשם בכתה"א כי:
"נהג בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה לסכן חיי אדם", משום שתקף את המתלוננת שלא כדין וגרם לחבלה ולנזק במזיד לרכב, טוען הסניגור כי ביסוד עבירה זו, נהיגת הרכב צריכה להיות באופן שיש בו כדי להקים סיכון לחיי אדם או לחבלה בגופו, והפנה לספרו של קדמי "
על הדין בפלילי" חלק 3 בעמ' 1312, בעוד שעפ"י עובדות כתה"א בהן הודה הנאשם, אין זכר לסיכון חיים ו/או לחבלה, ומטעם זה גם תוקן בו סעיף החיקוק 380 מתקיפה הגורמת חבלה לתקיפה סתם, שכן למתלוננת נגרמה רגישות בלבד שאינה מגעת כדי חבלה שהיא מיסודות סעיף 338(1) לחוק.
טיעוני המאשימה
6. מנגד מסכימה המאשימה בתגובתה בכתב, כי אמנם
מהצעת החוק ודברי ההסבר ביחס לסעיף 413 ה' לחוק, עולה כוונת המחוקק להחמיר בעבירות הקשורות ברכב בשל נפיצות תופעת גניבת הרכבים. עם זאת, צויין שם כי קיים צורך בהחמרה בעבירות הקשורות ברכב, מאחר שכלי הרכב מצויים ברשות הרבים, וקל יותר לפגוע בהם, כפי שקרה בענייננו. לפיכך מסקנת הסניגור כי לא ניתן להכיל את סימן ה'1 בפרק י"א הדן ב"
עבירות בקשר לרכב" על המקרה שלפנינו - שגויה ואינה נכונה.
7. אמנם
הנחיית פרקליט המדינה 2.10 מציינת במפורש כי "
מדיניות התביעה בעבירות בקשר לרכב, אשר נסיבותיהן אינן חמורות, ואשר קיימת הוראת חוק חלופית המגדירה אותן, תהיה להאשים ככלל בסעיף החוק המקל", וצויין כי כאשר הפגיעה ברכב מתמצה בשריטת פח, פגיעה במראה או באנטנה, גניבת צלחות וכו', לא יועמד הנאשם לדין בעבירה לפי סעיף 413, אלא לפי סעיף 452.
ואולם, בענייננו הנאשם הכה ברכב המתלוננת באמצעות רכבו מסוג ג'יפ, באופן שגרם לכיפוף הדלת האחורית של המתלוננת. מכאן שלפנינו הנסיבות חמורות, שכן מדובר בפגיעה מכוונת ברכב, תוך שימוש ברכב אחר, ולכן הסעיף הראוי והנכון הינו של חבלה במזיד ברכב לפי 413 ה'.
8. ובאשר להכרעת הדין
בת"פ 1989/06 הנ"ל, מדובר במקרה שונה, לאור כלל נסיבות ביצוע העבירה והנזק לרכב, שנסב באותו תיק על שבירת מראת רכב, אגב ויכוח ותקיפה בין בני זוג. לפיכך לא ניתן להסיק מהמקרה האמור לענייננו.
9. באשר
לנהיגה הפוחזת של הרכב, מעשי הנאשם מבססים בכתב האישום מס' עבירות, שכל אחת מהן פוגעת בערך מוגן שונה, עבירת התקיפה פוגעת בשלום גופו של אדם, העבירה של חבלה במזיד ברכב פגעה ברכוש ספציפי שהוא רכב של אדם, והערך המוגן של נהיגה פוחזת ברכב הוא שלומו של המשתמש בדרך ציבורית, כך שתיקון עבירת התקיפה הגורמת חבלה של ממש לתקיפה - לא משנה את הדרך הנמהרת או הרשלנית, בה נהג הנאשם בדרך ציבורית, שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה. התנגשות מכוונת של כלי רכב אחד בשני עלולה להסב חבלה ליושביהם ולמשתמשים בדרך, לפיכך יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתה"א המתוקן.
דיון